כשהייתי ילד, שנאתי שמן זית. אבא שלי, שהיה מסתובב הרבה בארץ במסגרת העבודה שלו, היה מביא שמני זית מכל מני מקומות ואני זוכר שמה שהיה משותף לכולם זה הריח של החיפושית הירוקה, כמו הפשפש הירוק, שכשמגרשים אותו, היד מקבלת ריח חריף "ירוק" שאי אפשר להיפטר ממנו. בארוחת הערב הייתי מקבל קערת סלט נפרדת עם שמן חמניות.
יום אחד אבא שלי חזר מניו יורק עם בקבוק שמן זית. על הבקבוק היה כתוב "Daniela" והיה לו "ריח" של חו"ל. הוא לא וויתר. הכין לי פרוסה של לחם אחיד שחור, עליה מרח גבינה לבנה שעליה הזליף "מעט" משמן הזית. לקחתי ביס מהסס, כשאבא שלי מסתכל מהצד ופגשתי טעם חדש שלא הכרתי לפני וחייכתי…
מאז, הכינו רק קערת סלט אחת אצלנו בבית לארוחת הערב.
תחום שמן הזית בארץ מאוד התפתח והשתבח עם השנים, כבר לא צריך לנסוע לחו"ל בשביל שמן זית טוב. אני מבין היום שריח "החיפושית הירוקה" הגיע מחמצון של השמן שכנראה לא נשמר בתנאים מתאימים. החשיפה של השמן לאורך זמן לחמצן גורמת לשינוי פרופיל הטעמים והריחות שלו ומשנה את טיבו. הריחות האופייניים והנעימים של שמן הזית, הופכים להיות בעלי ריח של פשפש ירוק וריחות מעופשים. כדי "לעזור" לשמן הזית שלנו לא להתחמצן, אנו מוסקים את הזיתים מוקדם, כשהזיתים ברובם עדיין ירוקים. במסיק מוקדם כמות השמן שמפיקים מן הזיתים יורדת באופן משמעותי אך איכות שמן הזית ואמידותו לחמצון גבוהות יותר. המסיק המוקדם מוריד את כמות הפרוקסידים (גורמים מחמצנים הנוצרים בתוך הזית עם התקדמות ההבשלה). את השמן אנו מוכרים באריזות קטנות יחסית, של 2 ליטר, על מנת שזמן החשיפה לאחר הפתיחה יהיה קצר. וממליצים לשמור אותו במקום קריר וחשוך, מכיוון שהאור והטמפרטורה מאיצים את התחמצנות השמן